<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פי"ב</h1>
<h2>דף צז:</h2>
מין במינו ביבש ברובא. כתב הראב"ד מין במינו ביבש אמור רבנן ברובא. דחד בתרי בטל אפילו מדרבנן. וכן דעת הר"ם והרב בעל התרומה ובעל ההשלמה ז"ל וגאונים אחרים. כגון כבש אסור שנמצא טרפות בריאה ונתערב עם שני כבשים אחרים כשרים הכל מותר. ומזה קרה מקרה בהר שנתערב כבש אחד טרפה עם שני כבשים כשרים, ונמכר אחד מהם בשוגג ונאכל. והתירו השנים האחרים. ואלו טעמי המתירים, וזה לשונם, הנה אמת סמכנו על הפסק המקובל בידינו מרבותינו שכל דבר שהוא בעין והוא מין במינו חד בתרי בטיל. שלא נזכר ששים אלא בדבר שנתבשל בקדרה שהולך הטעם בכל הקדרה. ואילו מין בשאינו מינו היה נותן טעם איסור מן התורה. דטעם כעיקר מן התורה. דילפינן מגעולי גוים שכל נותן טעם בששים במין בשאינו מינו. ובמין במינו שנתבשל גזרו חכמים בששים אטו מין בשאינו מינו. אבל מן התורה כל במינו בטל ברובא. והכי אסיקנא במסכת זבחים בפרק התערובת [ע"ט ע"א], אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא. מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא. ודוקא מן התורה, אבל מדרבנן מין במינו בנתבשל בעינן ששים, גזרה דשאינו מינו. דהכי אמר רב במסכת חולין אמור רבנן בששים, היכא דליכא קפילא. או מין במינו היכא דליכא למיקם אטעמא בששים. וחומרא דרבנן היא, דהכי אמרינן בפרק גיד הנשה דחולין [צ"ח ע"א] דגמר ששים ומאה מזרוע בשלה. ומקשה ששים ומאה לא נגמר מיניה דחידוש הוא דהוא היתר הבא מכלל איסור. ומשני אטו אנן לקולא קאמרינן לחומרא קאמרינן. דמדאורייתא חד בתרי בטיל. מכאן למדנו דמין במינו, אפילו בנתבשל, דבר תורה ברובא. ורבנן גזרו בששים אטו מין בשאינו מינו. אבל כשהוא בעין ונתערב, כגון חתיכה בין חתיכות ואין מכירה, אזלינן בתר רובא, וחד בתרי בטיל. דלא שייך ששים בדבר שהוא עומד בעצמו שאין מתפשט איסורו. הילכך סמכינן אפסקא דאורייתא דחד בתרי בטיל. וליכא למגזר אטו מין בשאינו מינו שהוא בעין שהוא ניכר. הילכך אזלינן לפסקא דאורייתא. ואפסקא דרבנן בפרק התערובת דאמור רבנן ברובא [סמכינן]. והוא מיירי בדבר שהוא בעין ולא נתבשל. דלא תקשי דרבא אדרבא בפסקא דחולין דאמר רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים. דההוא מיירי בנתבשל, שנתפשט איסורו בכל הקדרה, משום גזרת מין בשאינו מינו, כדאמרינן. הילכך הני כבשים שהם בעין ואחד מהם אסור ונתערב בשנים של היתר, חד בתרי בטיל. ואם נפשך לומר הרי הכבש שלם הוא והוא חשוב והוא מאת שדרכו לימנות, דהשתא חתיכה אחת קרי את שדרכו לימנות לעשירים, הואיל וראויה להתכבד לפני האורחים, כדאיתא במסכת חולין [ק' ע"א], כבש שלם מבעיא. תשובתך, דבר זה למדנו מפרק התערובות [ע"ב ע"א] משור הנסקל שנתערב אפילו ברובא כולם ימותו. ומקשינן בגמרא וליבטיל ברובא. הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר. הרי אנו למדים דכבש שלם אין דרכו לימנות לעשירים. ומפרש רבינו שלמה, הואיל ואדם מוכר עדרו בבת אחת. ואיך אפשר זה שחתיכה אחת דרכה לימנות וכל השור אין דרכו לימנות. הילכך על כרחין יש לנו לומר דכי אמרינן בחתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים דרכה לימנות, הני מילי כשהיא מכבש (שלם) [שמן] מופלג במינו. אבל אינו מופלג במינו, אפילו כולו לא הוי דרכו לימנות לעשירים, כדאיתא בגמרא דכל התערובות. ואם נפשך לומר הרי האיסור קבוע ואינו בטל ברוב, דקיימא לן [פסחים ט' ע"ב] כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. כגון תשע חנויות שרובן כשרות, ולא אזלינן בתר רובא, ואמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. תשובתך, אין הנדון דומה לראיה. דלא אמרינן כל הקבוע אלא בדבר שבמקומו ניכר האיסור. כגון תשע חנויות, האיסור נודע מקומו, אלא שהלוקח לא ידע מאיזה מהם קנה. אבל בדבר שאין האיסור נודע [במקומו] ונתערב, לא אמרינן כל הקבוע. דאי לא תימא הכי לא משכחת לה לעולם חד בתרי בטיל, שהרי האיסור ביניהם והוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. הרי אנו למדים מכאן דדבר שנתערב ולא נודע [מקומו] לא אמרינן כל קבוע, אלא חד בתרי בטיל. ואם תאמר הרי שור הנסקל שאין נודע מקומו וקרי ליה קבוע. כדאמרינן התם [זבחים ע"ג ע"א] ונמשוך חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומקשי ליה, כי משיך הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. פירוש כיון שלוקחו ממקום שקבוע האיסור הרי הוא כתשע חנויות ולקח מאחד מהם, ואע"פ שאין נודע האיסור במקומו. יש לומר דההיא סברא הוי בדבר שאינו בטל, כגון שור הנסקל. דכיון שאינו בטל הרי הוא כאילו האיסור נודע במקומו. אבל אלה הכבשים הרי פירשנו שאין האיסור חשוב לימנות לעשירים, ובטל לרבי יוחנן, דסבירא ליה את שדרכו לימנות לעשירים, דהלכתא כותיה. וכבש שלם אין דרכו לימנות לעשירים, שכן אדם מוכר עדרו בבת אחת. ואם היה שמן מופלג במינו, אפילו חתיכה ממנו דרכו לימנות, הואיל וראויה להתכבד. וגבי שור הנסקל מצינו התם דבעלי חיים נינהו ולא בטלי. אבל האי כבש שהוא שחוט ואינו מופלג במינו בטיל חד בתרי. ועוד נוסיף לתת טעם להתיר דלית הילכתא לא כל שדרכו ולא את שדרכו. דרבי יוחנן וריש לקיש טעמיה דרבי מאיר קא מפרשי איך שנינו. וזה שאמרו את שדרכו לימנות שנינו, משום דסתם מתניתין רבי מאיר, ובעי לאוקמינהו אליבא דרבי מאיר. משום הכי אמרינן בכמה מקומות הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו. אבל לית הילכתא כותיה, דיחידאה [הוא]. אלא הלכתא כרבנן דאמרי דאין (אדם) מקדש אלא ששה דברים, כגון אגוזי פרך וחביריו השנוים במשנה לרבנן, שהם מופלגים בטבעם ובמינם. אבל שאר דברים בטלי ברובא. ואפילו נימא כיון דפליגי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אליבא דרבי מאיר הילכתא כותיה, אפילו הכי סתם לן בעבודה זרה [ע"ד ע"א] דתרתי בעינן איסורי הנאה ודבר שבמנין. דתנן התם, ואלו אסורים ואיסורן בכל שהן וכו'. ומקשי התם, אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני חמץ בפסח. אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני חתיכת נבלה. ומשני האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ואמרינן התם, הרי אלו למעוטי איסורי הנאה ולא דבר שבמנין, או דבר שבמנין ולא איסורי הנאה דבטלין ברוב, חוץ מן הערלה דמדרבנן בעינן מאתים, ואסמכוה אקרא [פסחים מ"ח ע"א] שהערלה באחד ומאתים ותרומה באחד מאה. אבל שאר איסורים סמכינן אפסקא דרבא דאמור רבנן ברובא, ולאו אדינא דאורייתא אמרה למילתיה, דהא אמור רבנן קאמר. ודומיא דאמור רבנן בטעמא שהיא הלכה למעשה בין דאורייתא בין דרבנן. ועוד דקיימא לן דאת שדרכו לימנות וכל שדרכו לימנות חומרא דרבנן היא. דמדאורייתא חד בתרי בטיל. והכי אסיקנא במסכת גיטין [נ"ד ע"א]. וכיון דמדרבנן הוא אין לנו להחמיר אלא בראיה ברורה. הילכך כל דבר שהוא בעין ונתערב, כגון הני כבשים, בטל איסור טרפה ברובו, דמין במינו ברובא כפסקא דרבא דאמר מין במינו ברובא. אבל בנתבשל אזלינן בששים מפני שטעם האיסור מתפשט עד ששים. וגזרה דרבנן היא, משום מין בשאינו מינו דאזלינן בששים מדין תורה, כמו שפירשנו. אבל כשהוא בעין לא שייך ביה ששים ובטל ברוב ואפילו הוא דבר שבמנין ואינו אסור בהנאה. כסתם מתניתין דעבודה זרה דתרתי בעינן איסורי הנאה ודבר שבמנין. ואם הוא דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה בטל ברוב, חוץ מהתרומה דאזלינן באחד ומאה. אבל בשאר איסורים לא מצאנו שיעור, אלא חד בתרי בטיל. ואם הוא איסורי הנאה ולא דבר שבמנין אזלינן למאתים דומיא דערלה דאסמכוה רבנן אקרא דבעינן מאתים. כל זה נשאו ונתנו בזה חכמי ההר וגדוליה והתירו את הדבר. עוד הביאו טעם לדבר להיתר, ואמרו שהרי נאכל אחד מהם קודם שנתגלה האיסור. והוי כאותה ששנינו בפרק התערובות [ע"ד ע"א] טבעת של עבודה זרה שנפלה לתוך מאה טבעות ונתערבו ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולם שאני אומר דהך דנפל דאיסורא הוא, כיון דמדאורייתא בטיל ברובא מדרבנן הוא האיסור. ובדרבנן אמרינן שאני אומר. אף בהאי מעשה נמי דחד בתרי בטל, כיון שנאכל אחד מהם, אותו שנאכל הוי כמאן דנפל לים הגדול. דלאו דוקא נפל לים הגדול, דכל דבר הנאבד מן העולם אפילו בדרך אכילה הוי כעין שנפל לים והותרו כולן. ויש דוגמת זה גבי איברים בעלי מומין דא"ר אליעזר אם קרב אחד מהם יקרבו כולן. ומדמה בפרק התערובות [שם] האי מילתא דרבי אליעזר דקרב אחד מהם לטבעת שנפלה לים הגדול, וההוא תנא דטבעת סבירא ליה כרבי אליעזר. ובהא מעשה נמי כבש שנאכל שלא בידיעה, ההוא הוי אסור והנך כשרים. ודוקא כשנאכל שלא בידיעה. אבל אם בכונה האכיל אחד לגוים, לא שרינן הנשארים, דהוי ליה כמבטל איסור לכתחלה. ודוקא כשנאכל, שאינו בעין. אבל אם הוא בעין דיינינן ההוא שפירש בשעת היתר לכשר, דכל דפריש מרובא פריש. והנשארים אסורים אם הם דבר שבמנין. והאי דקרינן ליה פריש אע"פ שהוא לקחו ממקום האיסור. וכי האי דתשע חנויות קרינן ליה כל הקבוע. משום דבתשע חנויות משלקחו מן הקבוע היה לו ליזהר מן האיסור הנודע באותו מקום. והוי ליה נולד ספיקו במקום קבוע קודם שפירש. אבל בהאי מעשה שלא היה יודע שיש טרפה בחנות וגם לשום אדם לא נודע, ופירש בהיתר. ולא נודע ספיקו [עד] אחר שפירש. והוי כנמצא דתשע חנויות דאמרינן כל דפריש מרובא פריש. ואחר זה בא לפנינו כי האי מעשה שנמצאת סירכא באחת מן הבהמות, והוכרה האסורה, והטחול לא ניכר ונתערב עם אחרים, והתרנום. וזה היה פשוט מן הראשון. שלא היה את שדרכו לימנות. כרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. אף בענין זה הפלגנו להתיר יען לא נודע איסורו עד שנתבשל. מיהו קודם בישולו היו מעורבים, ולא היה נודע האיסור באותה שעה קודם בישולו היו מניחין אותו כמו שפירשנו. והילכך כשנפל בקדרה מבוטל נפל, ומותר ולא בעינן ששים. אבל במין במינו בעלמא כשנתבשל דבעינן ששים כמו שפירשנו, מיירי שהיה ודאי איסור כשנפל לקדרה, שלא נתבטל קודם לכן. הרי ביארתי לך מין במינו ביבש ברוב והלכה למעשה. גם כפי דין זה כתבו הגאונים בדין קערה חולבת בת יומא ששמו בה תבשיל של בשר וצריכה הגעלה להכשירה, אם נתערבה אחר כן עם קערות בנות בשר קודם שיגעיל הקערה האסורה, ואינו מכירה, שהיא בטלה ברוב ואינן צריכות הגעלה לכולן מספק האחת שנתערבה בהן. אלא כולן מותרות בלי הכשר, מאחר שנתבטלה ברוב.
